במוצאי שבת, ערב לפני תחילת העבודה המצופה, הטלפון הסלולארי שלי צלצל וארנון היה בצד השני של הקו: הלו, אפשר לקבל את דורון?” הוא שאל.
“זה אני, דורון.” עניתי.
“היי, מה קורה? לצערי, המשרדים עדיין לא מוכנים, הם נמצאים בתכנון אצל הארכיטקט שלנו. מאוד קיווינו שבשלב הזה נסיים כבר את הבנייה של המשרדים, אבל יש לנו עיכובים” אמר ארנון.
“רגע, אז יש לי לאן לבוא מחר או לא? כי אם המשרדים לא מוכנים, אני יכול לצאת לחופש ולהתחיל לעבוד שבוע הבא” אמרתי. טוב, כל התחלה היא קשה וציפיתי שיהיו בעיות קטנות. אבל חוסר במשרד להגיע אליו, זו כבר בעיה גדולה.
ארנון השיב “זה מאוד חשוב שתבוא מחר לעבודה כמה שיותר מוקדם, בוא נגיד בשעה 7:30? כדי להיות מתחת לראדאר של המתחרים שלנו, אנחנו שוכרים את המשרדים שלנו בקומה העליונה בבניין חדש ששייך לחברת הטקסטיל “סדין לכל” שמייצרת סדינים באור עקיבא. עד שנכנס למשרדים שלנו, הם נתנו לנו לעבוד במרתף בשני חדרים זמניים. דורון, אתה לא צריך לדאוג, יהיה לנו שם הכל. הבניין נמצא באזור התעשייה החדש של אור עקיבא, נפגש שם מחר, בסדר?”. “כן בהחלט” השבתי.
למחרת, התעוררתי מוקדם בבוקר כדי להגיע בזמן לעבודה. עליתי על אוטובוס שמגיע לאור עקיבא וירדתי בתחנה שבכניסה לאזור התעשייה שלה. התחלתי לשוטט באיזור התעשיה וחיפשתי את הבניין של “סדין לכל”. בדרכי, ראיתי פיצוציה קטנה ואז ראיתי את הבניין שאותו חיפשתי: הוא היה אפור ומכוער והיה לו גג שחור מפח. היו לו מספר חלונות קטנים שנראו יותר כמו חרכי ירי מאשר חלונות. זה ממש לא היה כמו שאר הבניינים של חברות ההייטק הטיפוסיות שאני מכיר, שמצופות בזכוכית ובעלות עיצוב מודרני ויפה. “אני בטוח שאף אחד לא יצפה שתיפתח פה חברת סטארטאפ” אמרתי לעצמי וצעדתי לכיוון הכניסה לבניין בדיוק בשעה 7:30, כמו שארנון ביקש. ליד הכניסה היה שדה פתוח ומלא עשבים שוטים. הוא שימש בתור החניה המאולתרת של הבניין וחנו בו הרבה מכוניות פרטיות, שרובן, גם לפני 20 שנים היו מוגדרות כמכוניות ישנות. נכנסתי לבניין ובכניסה ישב שומר שעל תג השם שלו היה כתוב “אברהם” והוא שאל אותי “שלום, אפשר לעזור לך?”.
מכיוון שאפילו לא ידעתי את שם החברה, התחלתי לגמגם “זה היום ראשון שלי לעבודה, אני לא יודע מה השם של החברה, כי עדיין אין, אבל עובדים על זה. הם שוכרים פה משרדים, אבל הם עדיין לא מוכנים, הם בתכנון אצל הארכיטקט ובינתיים הם קיבלו שני חדרים זמניים?” סיימתי את המשפט עם נימה של סימן שאלה בקולי, וקיוויתי שמבליל המילים שיצאו מפי הוא ידע להפנות אותי למקום הנכון.
“אתה עובד עם הבחור שנראה כמו ‘המחסל’?” הוא שאל.
“כן” עניתי באנחת רווחה.
“אז למה לא אמרת? תסתכל, אתה רואה את המסדרון הזה שם, בקצה הקומה?” הוא שאל והצביע על המסדרון “תמשיך לשם עד הסוף תגיע עד למדרגות ותרד קומה. יש שם ארבעה חדרים: שניים המשמשים כמחסן, שאליהם אין לך מה להיכנס. ושניים: חדר אחד גדול והשני קטן, אלו החדרים שלכם”. “תודה” עניתי והלכתי לכיוון שאליו אברהם הצביע. צעדתי במסדרון ובסופו ירדתי במדרגות לקומת המרתף ושם ראיתי מסדרון קטן שלאורכו היו 4 דלתות, שתיים בכל צד. בדלת האחרונה בכל צד של המסדרון היה מודבק דף נייר שכתוב עליו ‘מכסן’ (השגיאה הייתה במקור). בקצה המסדרון היו מספר דלתות עץ שכנראה נשארו מתקופת בניית הבניין, שכן היו עליהם קורי עכביש למכביר ולידם היו ערמות של ארגזי פלסטיק וארגזי קרטון. נכנסתי לחדר הראשון משמאל, שהיה החדר הגדול מבין השניים, היו בו רק 4 כסאות ותו לא. ארנון הרי ידע מתי אני צריך להגיע, לכן חיכיתי בסבלנות עד שהוא יבוא או יתקשר. חיכיתי וחיכיתי והמשכתי לחכות עד השעה 11:00, אבל אף אחד לא בא וגם לא צלצל. ניסיתי להתקשר לארנון, אבל לא הייתה תשובה. לאחר מספר דקות ניסיתי שוב, וגם אז לא הייתה תשובה. היה לי הרבה זמן והחלטתי לקחת יוזמה: בניתי מהארגזים והדלתות שהיו במסדרון שולחן מאולתר. שבהמשך התברר כהצלחה גדולה שכן השתמשנו בו במשך שבועות רבים. לקחתי מאברהם מטליות נייר וניקיתי את השולחן המאולתר מקורי העכביש הרבים שהיו בו ובמקביל, ניסיתי להתקשר מדי כמה דקות לארנון, כדי לנסות להבין מה המשימות שלי. ב:12:30, לאחר הרבה נסיונות כושלים רבים להתקשר לארנון, החלטתי להתקשר לדרור ולשאול אותו מה קורה ובניגוד לארנון, דרור דווקא כן ענה.
“היי דרור, מדבר דורון, מה המצב?” שאלתי.
“אצלי הכל בסדר” הוא ענה, “נו, כבר התמקמת במשרד הזמני שלנו?”
“כן, הגעתי ואני כבר יושב ליד השולחן החדש שבניתי מציוד לא משומש שהיה זרוק פה בחוץ” סיפרתי בגאווה.
“כל הכבוד, אנחנו נמצאים כעת בתקופה מאוד מורכבת ואנו בהחלט צריכים אנשים עם יוזמה כמו שהפגנת” דרור ענה והיה לי קשה לשמוע אותו בגלל רעשים רבים שהיו סביבו. יכולתי לשמוע אישה מבוגרת, בעלת מבטא רוסי ששואלת “שלום, יש כרטיס מועדון?” והייתה לי הרגשה שהוא נמצא בסופרמרקט כלשהו, אבל דרור קטע את חוט המחשבה שלי ואמר “תשמע, אני עכשיו יושב עם המשקיעים ואין לי הרבה זמן. זה חשוב שתהיה במשרדים כדי שאם לקוח פוטנציאלי יבוא לחפש אותנו, יהיה לו עם מי לדבר, אני כבר אהיה אתך בקשר. ביי” ובלי לחכות לתשובתי, הוא פשוט ניתק את הטלפון.
לא באמת הבנתי מה מצופה ממני לעשות, לכן חיכיתי עד 13:30 והלכתי לקנות בפיצוציה, שראיתי בדרכי בבוקר מתחנת האוטובוס, ארוחת צהריים ועיתון. את ארוחת הצהריים אכלתי על השולחן במשרדי החברה, כדי שאם לקוחות יבואו, אני אהיה שם כדי לקבל אותם. האמת? אם לקוח היה בא, כנראה שלא הייתי יודע לענות לו לאף שאלה, אבל דרור ביקש – אז נשארתי. אחרי שסיימתי לאכול, התחלתי לקרוא את העיתון. מרוב שעמום, קראתי את כל המוספים שהיו בו: כולל ספורט , כלכלה ואפילו את מדורי הבישול והתפירה. לא באמת ידעתי עד איזה שעה אני אמור להישאר, אבל בשעה 17:55 אברהם בא אלי ושאל “אתה עוד פה? בוא, עוד 5 דקות אנחנו נועלים את המפעל “. יצאתי עם אברהם מהחדר ושמתי לב שאין לי איך לנעול את החדר כי לא היה מפתח במנעול. אבל בעצם, לא היה לנו שם שום ציוד, אז זה לא היה כזה נורא. אברהם ליווה אותי ליציאה ומשם המשכתי לתחנת האוטובוס וחזרתי הביתה.
למחרת שוב הגעתי למשרדים בשעה 7:30, אבל הפעם קניתי את העיתון בפיצוציה מראש. גם הפעם קראתי את כל מוספי העיתון ופתרתי את התשבץ והסודוקו היומיים. בשעה 13:30 הלכתי לפיצוציה לקנות ארוחת צהריים, כמו אתמול, וגם הפעם אכלתי במשרד על השולחן המאולתר. גם היום אברהם בא אלי ב17:55 לפני הסגירה. במהלך אותו היום, אף לקוח פוטנציאלי לא בא ואף פאונדר לא יצר איתי קשר.
ביום שלישי, אחרי שירדתי בתחנה של אזור התעשייה של באור עקיבא, בדרכי למשרדים רציתי לקנות עיתון אבל כל העיתונים כבר אזלו, המשכתי לדרכי לבניין של “סדין לכל” והגעתי אליו ב7:30 בדיוק. חיכיתי בחדר בסבלנות, תוך כדי משחק ‘סנייק’ בטלפון הסלולארי והצטערתי ששכחתי להטעין אותו, שכן הטלפון התחיל לצפצף ולאותת לי שהסוללה שלו עומדת להיגמר. ב9:00 החלטתי לנסות להתקשר לפאונדרים, גם ארנון וגם דרור לא היו זמינים. לא בפעם הראשונה ולא בפעמים הבאות שניסיתי להתקשר אליהם. היה לי משעמם, אז יצאתי מהמשרד והלכתי לכניסה של הבניין ודיברתי עם אברהם, הוא סיפר לי שהוא סטודנט שנה שנייה לרפואה והוא עובד כשומר כדי לממן את שכר הלימוד. הוא היה בן אדם מאוד מעניין ומאוד מצחיק. מדי פעם בא אלינו שליח שהשאיר אצלנו חבילה (סדינים פגומים שהוחזרו ופיגמנטים לצבעים). בערך ב11:00, ארנון התקשר אלי. “מה קורה, דורון?” הוא שאל.
“האמת? לא הרבה” אמרתי לו. “אני לא יודע מה אני מצופה לעשות. בינתיים אני סתם משתעמם. תגיד, אתם באמת צריכים אותי פה בשלב הזה של חברה?” שאלתי אותו.
“אתה עושה עבודה מצוינת וזה מאוד חשוב שתבוא למשרדים כל יום. רק שתדע, מצאנו מהנדס תוכנה שבדיוק היה בין עבודות, אז הוא יוכל להצטרף אלינו בתחילת השבוע הבא.” הוא אמר.
“יש משהו שאני יכול לעשות?” שאלתי אותו מתוך נימוס, בתקווה שלא יטיל עלי באמת מטלה כלשהי.
“מצחיק שאתה שואל, באמת רציתי לבקש ממך ללכת לאב הבית של הבניין ולקחת את המפתחות לחדרים שלנו ולשכפל 10 עותקים מכל אחד” ארנון הפיל עלי משימה, “אבל תעשה לי טובה, תשווה מחירים בשלוש מקומות שונים לפני שאתה משכפל. בסדר?”.
“טוב” עניתי וסיימנו את השיחה. הלכתי לאב הבית לקחת את המפתחות וחיפשתי בספר הטלפונים של אור עקיבא מקומות שבהם ניתן לשכפל מפתחות, אבל היו רק שני חנויות: אחד מהם היה סמוך לבניין והשני בקצה השני של איזור התעשייה. רציתי להתקשר אליהם לקבל הצעת מחיר, אבל הסוללה של הטלפון הסלולארי שלי נגמרה ברגע שניסיתי להתקשר לחנות הראשונה. שאלתי את אברהם אם אפשר להתקשר מהעמדה שלו, אבל הוא אמר שאסור לו לבצע שיחות אישיות והוא היה נותן לי להתקשר מהטלפון הסלולארי שלו, אבל הוא מקבל רק שיחות נכנסות. בחוסר ברירה, התחלתי ללכת לחנות הראשונה כדי לקבל הצעת מחיר לשכפול מפתח, המחיר היה 5 ₪ למפתח. לאחר מכן, הלכתי לחנות השנייה שהייתה ממוקמת בקצה השני של איזור התעשייה, לקח לי כחצי שעה להגיע לחנות השנייה ושם המחיר היה גבוה יותר: 6 ₪ למפתח. התלבטתי אם לחזור לחנות הראשונה כדי לשכפל את המפתחות או לברר את המחיר במקום שלישי, כמו שארנון “ביקש”. כעובד חדש, רציתי להשאיר רושם טוב על המנהלים ולא היה לי איך להתקשר לארנון לשאול אותו אם שני הצעות מחיר מספיקות, לכן החלטתי לקחת אוטובוס לחדרה, כדי לברר שם את המחיר לשכפול המפתחות. בזמן הזה של היום, האוטובוסים בכביש הזה עוברים רק פעם בשעה, לכן חיכיתי כ-40 דקות בנסיעה לחדרה וזמן דומה בנסיעה חזרה כדי לגלות שהמחיר בחדרה הוא 6 ₪ למפתח. חזרתי למשרד ובדרכי שכפלתי את המפתחות בחנות הראשונה.
המאמץ של ההתרוצצות בין החנויות, העובדה שלא הספקתי לאכול ארוחת צהריים, עלות הנסיעה לחדרה, כל הזמן שבזבזתי כדי לגלות שהחנות שליד הבניין שלנו היא הכי זולה הייתה חוויה קצת מתסכלת, אבל מה אפשר לעשות? כמאמר הפתגם המפורסם “אצלנו חוסכים, יעלה כמה שיעלה”. היומיים הבאים עברו בשקט ללא ביקורים או טלפון כלשהוא.
כשאשתי שאלה אותי במהלך סוף השבוע מה אני עושה במשרד, עניתי בגאווה “אני מקים את המשרד של הסטארטאפ”.
