למחרת, בשעה 17:00 בדיוק, הטלפון הסלולארי שלי צלצל. דרור היה מצידו השני של הקו כדי לעדכן אותי על מקום המפגש “תגיד, אתה מכיר בכרמל את מסעדת ‘הברווז הרוקד’?” הוא שאל, “כן”, עניתי לו, “אז בוא נפגש שם בדיוק בשעה 20:37, אני אגיע לשם עם שאר הפאונדרים”. לאחר שהשיחה הסתיימה, עברה בראשי המחשבה שקצת מוזר שהמסעדה הזו נקבעה כמקום המפגש שלנו, שכן המסעדה הזו היא מסעדה מאוד פופולארית שמלאה בלקוחות מהפתיחה ועד הסגירה והיא ממש איננה המקום המתאים לדבר על דברים סודיים. כחצי שעה לפני שעת המפגש, כשהייתי בדרכי אל המסעדה, קיבלתי SMS מדרור בו הוא כותב שיש להם הרגשה שמספר אנשים מנסים לצותת לשיחה שלהם ולכן כדאי שניפגש במסעדה המתחרה “הברבור הרוקד”, הנמצאת בקצה השני של העיר. לאחר מספר דקות, כשהייתי בדרכי לנקודת המפגש החדשה, קיבלתי עוד SMS מדרור, שגם המקום הזה לא נראה להם כי הם חושדים במלצרית שהיא בעצם מרגלת תעשייתית, כי נפלו לה יותר מדי צלחות מהיד והוא שינה את מקום המפגש למקום הנקרא “מסעדת נווה שאנן”. מסעדה זו ממוקמת, למרבה הפלא, בשכונת נווה שאנן בחיפה, בדיוק בקצהו של רחוב ללא מוצא. המסעדה הזו היא מקום מצוין לפגישות על עניינים דיסקרטיים, שכן כל תושבי איזור חיפה יודעים שלמסעדה זו יש מוניטין של מקום שגורם לאשפוז בשל הרעלת סלמונלה לאחר ביקור בה, אפילו אם רק שותים בה כוס מים. לדעתי, אף אחד לא יהיה במסעדה לצותת לשיחה או אפילו סתם לשבת לשתות כוס קפה.
להגיע למסעדה היה קל, למצוא חניה היה אפילו עוד יותר. כשנכנסתי למסעדה, לא ראיתי בה אף אדם פרט למלצרית משועממת שכססה את ציפורניה הקצרות. היא הייתה לבושה במדים השחורים של המסעדה, שהלוגו הירוק/כתום שלהם בצורת כתם, שהזכיר גזר שידע ימים טובים, מצויר מלפנים. כשפניתי לשאול אותה אם הפאונדרים כבר הגיעו, בלי לומר מילה היא הצביעה אל חדר צדדי שלא שמתי לב לקיומו עד כה. כשנכנסתי לחדר, ראיתי שני אנשים, שממש לא נראו כמו סוכנים חשאיים, יושבים ליד שולחן שעליו כוסות עם שאריות של משחה ירקרקה ולא מוכרת. גבר נלהב, עם תלתלים ג’ינג’ים ומשקפיים זהובים שלהם עדשות עגולות סטייל ג’ון לנון, לבוש מכנסיים מחויטים אפורים וחולצת כפתורים מעומלנת שחורה קם אלי ואמר “דורון? היי, אני דרור, דיברנו בטלפון”. לידו ישב אדם שרירי, בעל שיער בלונדיני וסנטר מרובע שהזכיר לי את ארנולד שוורצנגר. הוא לבש בגדים צמודים שהבליטו את שריריו ואמר “היי, אני ארנון. ארנון שוורץ, מה קורה?”. “דרור אמר “אורית, הפאונדרית השלישית מצטערת שהיא לא יכלה להגיע, היא בחופשת לידה, אבל אני בטוח שתפגשו בקרוב ואולי אפילו תהיה מוזמן לברית של הבן שנולד”. תוך כדי המשפט של דרור, נכנסה המלצרית, כשהיא עדיין כוססת את ציפורניה, ושאלה אם אנחנו רוצים להזמין משהו. דרור הסתכל עלי ואמר “מיץ הסלרי, עם נגיעות הקולורבי שלהם ממש מצוין” והצביע על הכוסות הירוקות שלהם, “זאת כבר הכוס השלישית שלי היום”. ארנון שאל “אפשר להציע גם לך כוס?”. השיקוי הירוק הזה ממש לא נראה לי טעים (בלשון המעטה), וגם חששתי בגלל המוניטין הרע של המסעדה, אבל נו טוב, זאת פגישה ראשונה ואני חייב להשאיר בה רושם טוב, “בשמחה, זה המשקה החביב עלי” שיקרתי בלי להניד עפעף. “אפשר לקבל בבקשה כוס לאורח?” ארנון ביקש מהמלצרית, שיצאה מן החדר להכין את השיקוי המחריד.
דרור כחכח בגרונו בחשיבות עצמית, לקח אתנחתא קלה ואמר “לפני שאנחנו מתחילים, אני אצטרך לבקש ממך לחתום על NDA.” “לחתום לNBA ?”שאלתי, “אני בקושי יודע כדורסל ויש לי בעיות ברכיים מהצבא”. דרור תיקן אותי “לא לחתום לNBA, לחתום על NDA, שזה ראשי תיבות של Non-Disclosure Agreement, זה הסכם שמירת סודיות וזה חוזה די סטנדרטי בתעשייה לפני שמדברים על סודות מסחריים” וכשהוא סיים לאמר את המשפט, הוציא מכיס חולצתו עט נובע זהוב, שם אותו על חוברת ודחף את שניהם לכיווני.
ניסיתי לקרוא את החוברת, שכללה כעשרים עמודים שהודפסו בפונט קטן במיוחד. כל עמוד בה היה כתוב באנגלית משפטית, שאני בספק שגם אם הייתי אנגלי דור חמישי, הייתי מבין מה כתוב שם. למרות זאת, החלטתי להיראות כאילו אני קורא את החוברת ומבין את תוכנה. התחלתי לקרוא אותה בעיון, וכדי להשלים את ההצגה, מדי פעם מלמלתי מספר מילים באנגלית וכך “קראתי” את כל החוברת. לאחר כחמש דקות (שעבורי נראו כמו נצח), אמרתי “טוב, לחתום פה?” והצבעתי על הקו הריק שהיה בתחתית הדף האחרון. “לא, שם התאריך” ענה דרור, “תחתום ליד המקום שבו כתוב Signature מתחת לשם שלך”. חתמתי במקום שהוא ציין, ודרור חטף במהירות את המסמך והכניס אותו לתיק הג’ימס בונד שלו, שכנראה היה מתחת לשולחן.
שוב, הוא כחכח בגרונו בחשיבות עצמית, לקח אתנחתא קלה והתחיל לספר לי את חזונו: “לכל החברות הגדולות במשק הישראלי והאמריקאי יש הרבה לקוחות, המון לקוחות. כל חודש הן מבצעות חישובים כדי לדעת בכמה כסף לחייב את הלקוחות שלהן, אנו עומדים לפתח מוצר שיעזור להם לעשות את החישובים האלה בחצי מהזמן שהם עושים את זה היום”. “זה נשמע נהדר. שיפור של חצי מהזמן מספיק להם?” שאלתי, ודרור אמר “זה אומר שהם יוכלו לגבות את הכסף מהר יותר מהלקוחות שלהם. השיפור בחצי הוא רק ההתחלה, בהמשך השיפור יהיה אפילו גדול יותר וכולם ירצו להשתמש במוצר שלנו ויהיו מוכנית לשלם עבורו הרבה כסף. רק כדי שתבין כמה המוצר דרוש בשוק, רגע לפני שהגעת, סיימתי את השיחה עם לקוח פוטנציאלי. ואני בקשר עם עוד מספר חברות שבשלב הזה אני לא יכול לחשוף את שמן”. לעזור לחברות שמרוויחות מיליארדים להרוויח יותר כסף ולגבות אותו מהר יותר, זאת בדיוק הסיבה שבגללה הלכתי ללמוד מחשבים, חשבתי לעצמי.
“רגע”, שאלתי וניסיתי לעשות רושם של בקיא בטכנולוגיות מחשוב, “איך המוצר הולך לעשות את זה? החברה הולכת לפתח מעבד יעודי?”. דרור ענה “לא, את זה עושות חברות המעבדים”. “אז אנחנו נפתח תוכנה שתבצע את החישובים מהר יותר?” שאלתי. “לא, את זה הם מפתחים לבד, כל חברה לפי צרכיה שלה” דרור ענה. “הבנתי, אז נפתח טכנולוגיות תקשורות סופר מהירות?” שאלתי את דרור ששלל גם את האפשרות הזו. “אז מה יהיה המוצר?” שאלתי, כשממש לא היה לי מושג איך אפשר לממש את החזון של דרור. “אנחנו נפתח קופסה שתעזור להם לבצע את החישובים מהר יותר” דרור אמר בביטחון. לא היה לי נעים להודות שממש, אבל ממש, לא הבנתי כלום אבל הנהנתי בהסכמה, בתקווה שבעתיד אני אבין טוב יותר מה החברה עושה. באותו רגע, ארנון, שעד עתה לא פתח את פיו, הצטרף לשיחה “כשתתקבל ותתחיל לעבוד, נספר לך לעומק על תכונות המוצר. עד אז, לא נוכל לאמר עוד כלום”.
“אתם רוצים שאני אספר לכם על הלימודים שלי? אולי על מה שעשיתי בצבא?” שאלתי, שהרי זה מה שעושים בכל ראיונות העבודה שעברתי עד היום. ארנון הפתיע אותי בתשובתו, “תודה, לא צריך כבר קראנו את קורות החיים והם נראים בסדר. השלב הבא יהיה בחינה נומרולוגית וגרפולוגית שלך. אתה יכול להעתיק את המשפטים הבאים לדף החלק הזה? וגם תכתוב בתחתית הדף את תאריך הלידה שלך.” אמר והושיט לי דף מודפס עם מספר משפטים מספר שירים כלשהוא, דף לבן חלק ועט כחול.
לקח לי מספר דקות לבצע את המשימה הזאת, שכן כבר מזה מספר שנים אני לא כותב בעברית בכתב יד, פרט אולי לפתירת תשבצים בעיתוני סוף השבוע. כשסיימתי, הוספתי בתחתית הדף את תאריך הלידה שלי, ודחפתי חזרה את הדף לכיוונו של ארנון שאמר תוך קימה ושליחת ידו ללחיצה ידי “טוב, נראה לי שזה מספיק להיום. תן לנו לחשוב עליך מספר ימים ונראה איך נמשיך מפה הלאה”. דרור גם כן קם, לחץ את ידי ואמר “ביי”.
הבנתי את הרמז על סיום הראיון הקצר, אמרתי “טוב, אז תודה ותעדכנו אותי”, עניתי והתחלתי לצעוד לכיוון היציאה מהחדר. רגע לפני שיצאתי מהחדר, דרור אמר לי, “תזכור, אסור לך לספר כלום לאף אחד.”. “לספר מה?” שאלתי בפליאה, “בדיוק לזה אני מתכוון” אמר דרור והוסיף קריצה. לצערי הרב, רגע לפני שהספקתי לצאת מהחדר, נכנסה המלצרית עם השיקוי הירוק. “אתה חייב לשתות משהו לפני שאתה הולך” אמר ארנון, בצורה שהייתה ספק הצעה ספק פקודה. לא הייתה לי כל כך ברירה, בכל זאת, הבוס שלי לעתיד הזמין אותי. החלטתי לשתות את זה, ואמרתי לעצמי “על החיים ועל המוות”, הרמתי את הכוס ונדמה היה לי שראיתי עננה ירקרקה העולה מן הכוס בצורת גולגולת ומתחתיה שתי עצמות בצורת מוצלבות, אך למרות זאת אמרתי “לחיים”, ושתיתי את זה…
אני לא רוצה לתאר בפירוט את מה שקרה אחר כך, אבל אני רק רוצה לציין שהמסעדה זכתה לתדמית שלה בצדק. באותו לילה התאשפזתי בבית החולים הקרוב ועברתי שטיפת קיבה, אבל זה מחיר פעוט יחסית לעובדה שאני הולך לעבוד בסטארט-אפ הזה.
reading reproof
