במהלך השבועות האחרונים, כמעט מדי יום עלינו לקומה העליונה כדי לראות את התקדמות הבנייה של המשרדים החדשים. כמו כל דבר, גם הבנייה הזו הגיעה לסיומה ולבסוף המשרדים היו בנויים. מיד לאחר שהקבלן שבנה את המשרד והפועלים שלו עזבו, באו המעצבים עם הפועלים שלהם כדי לתת למקום “אופי” מיוחד וחדשני. דבר ראשון שהם עשו היה לתלות וילונות שחורים בכניסה למשרד והם לא הרשו לאף אחד, פרט לדרור וארנון, להיכנס למשרד עד לסיום עבודתם.
רק כשהמעצבים סיימו את עבודתם, מספר שבועות לאחר שביקרנו בהם לאחרונה, הורשנו לעלות למשרדים כדי להתרשם מן העיצוב שלהם. כולנו עלינו אליהם במעלית יחד עם דרור וארנון. שמתי לב שבכניסה למשרד יש מערכת אבטחה חדישה שלא הייתה שם קודם לכן. שלא כמו כל שאר החברות “הרגילות” שכדי להיכנס אליהן יש צורך בתג כניסה, אצלנו המערכת הייתה ביומטרית: כל אדם שרצה להיכנס למשרד היה צריך להניח את ידו על משטח עגול, שעליו הייתה מצוירת יד שבאמצעה היה חור בקוטר של כ1 ס”מ שמסביבו לולאה מתכתית או לצלצל בפעמון, כדי שמישהו מבפנים יפתח לו את הדלת. מעל השרטוט של היד היה שלט “זהירות: אם אינך עובד ב’ביסטיק טכנולוגיות’ צלצל בפעמון”. דרור שאל אותנו “מי מעז לנסות את המערכת הזאת?”. מיקי, שאהב גאדג’טים וגם רצה להרשים את קרן, העז לבחון את המערכת החדישה הזו והניח את ידו על השרטוט של היד. שמענו קול מתכתי של אישה שאומר “זהירות, משתמש לא מורשה מנסה להיכנס” וכמובן שהדלת לא נפתחה. אבל מה שכן קרה הייתה העובדה שמיקי לא הצליח למשוך משם את ידו, שכן דרך החור שהיה קיים באמצע השרטוט של היד היה וואקום חזק שמנע ממנו להרחיק את ידו מהציור. מיקי החל להשתולל ולנסות למשוך את ידו בחוזקה לכל הכיוונים ואז הבנו למה נועדה הלולאה המתכתית שמסביב לחור: זרם חשמלי שעבר דרכה נתן למיקי מכות חשמל חזקות ושכנע אותו לעמוד במקום עד שארנון הוציא מכיסו תג מיוחד והצמיד אותו לשקע, שעד כה לא שמתי לב לקיומו, לקול הצחוק המתגלגל של כל השאר.
ארנון הצמיד את ידו לשרטוט של היד, קו של אור עבר המשטח העגול מלמעלה כלפי מטה וחזרה והקול המתכתי אמר “ברוך הבא ארנון” ודלת המשרד נפתחה. “התלבטנו אם לקנות את המערכת שקוראת את הרשתית של העין” הוא אמר תוך כדי כניסה למשרד. אני לא חושב שהייתי רוצה לראות מה קורה למשתמש לא מורשה של המערכת הזו!
כולנו נכנסנו למשרד בכניסה למשרד, מצד שמאל, הייתה ספת עור בצבע קרם עם שני מקומות ישיבה. הקיר שמאחורי הספה היה צבוע בפסים אלכסונים שחורים ולבנים (כמו של זברה).
ממול לכניסת המשרד היה דלפק שיועד לפקידת קבלה. לידה היה עציץ גדול של צמח אקזוטי טורף חרקים, מעין צבעוני גדול ואדום עם שיניים, שהזכיר לי את הצמח מהסרט “חנות קטנה ומטריפה”. כדי להאכיל אותו, כולנו, פרט לקרן, עשינו תורנות האכלה ופעמיים בשבוע תפסנו בחוץ שני נמלים או חיפושית והאכלנו אותו. הסיבה שקרן לא השתתפה בהאכלה של העציץ לא הייתה מטעמים מצפוניים, אלא מסיבה פרקטית: היא פשוט לא הייתה מסוגלת לתפוס אף חרק עם הציפורניים הארוכות והמעוצבות שלה. בכל פעם שאני האכלתי אותו, נדמה לי שהצמח אומר לי “Feed me, Seymour”, אז פשוט הנחתי את הנמלים בתוך הלסת הפתוחה, שנסגרה בבת אחת והחלה לעכל אותם, והתרחקתי במהירות.
משמאל לדלפק הקבלה היה ממוקם המשרד של דרור. משרד זה היה בעמדה אסטרטגית שבה דרור ראה את כל מי שעבר במסדרון. וכך הוא גם יכול היה לראות מתי כל אחד מאיתנו בא או הולך הביתה. לפחות בימים שבהם הוא היה במשרד. ולא היו הרבה ימים כאלה.
מימין לדלפק הקבלה היה מסדרון שמשמאלו היו המשרדים של ארנון, אורית, מימינו היו הקיובקים של המהנדסים ובקצהו הקפיטריה של המשרד. ליד הקפיטריה היה חדר ישיבות אחד בלבד. מעבדת המחשבים היו ליד הקיובקים שכן היינו צריכים אותם קרובים אלינו.
במהלך הסיור במשרד, שמתי לב כי כל קירות המשרד היו צבועים בצבע צהוב בננה בהיר מרגיע.
שמתי לב שהחדרים היחידים שבהם היו חלונות היו המשרדים של הפאונדרים וחדר הישיבות. דרור אמר שהוא ביקש מהארכיטקט שרק למהנדסים יהיו חלונות כדי לתת להם את התנאים הכי טובים שרק אפשר, אבל הארכיטקט הסביר לו שהשמש תסנוור את המסכים, לכן הוא חשב שזה רק מן הראוי שהפאונדרים “יסבלו מן השמש”. טיעון זה נשמע לי מוזר, שכן כל החלונות במשרד פונים לכיוון צפון, אבל לא אמרתי על כל מילה. ההרגשה בקיובקים הייתה כמו בקזינו, רק אור מלאכותי שלא משתנה לאורך כל שעות היום.
לאחר הסיור במשרד ארנון אמר שהוא ודרור התלבטו אם להזמין מובילים שיעבירו את כל הציוד שלנו מקומת המרתף למשרד החדש, אבל הם החליטו שכל דבר שהמובילים יכולים לעשות, אנחנו יכולים לעשות טוב יותר, אז כדי שנספיק להעביר את כל הציוד ביום אחד כדאי שכולנו נבוא למחרת ב7:00 בבוקר. ואז ארנון הוסיף “גם אנחנו היינו מצטרפים, אבל יש לנו פגישה חשובה שאנחנו לא יכולים לדחות”.
למחרת, אני הגעתי למשרד בדיוק בשעה 7:00 וכך גם הראל ואפילו קרן. חוק מרפי תמיד עובד, ובאותו היום המעלית היחידה של הבניין התקלקלה ולא יכולנו להשתמש בה. התקשרתי לדרור, כדי לבדוק אם אפשר לדחות את העברת הציוד עד שהמעלית תתוקן, אבל דרור אמר שכבר התחייבנו לאב הבית לעזוב את המרתף היום. אני והראל התחלנו להעביר את הציוד וקרן עזרה לנו בדרכה שלה, כלומר התבדחה על כמה אנחנו חלשים וקשה לנו להרים את הציוד. מיקי הצטרף אלינו כהרגלו ב9:30 והצטרף אלינו להעברות. לא האמנתי כמה ציוד צברנו. לקח לנו יום שלם להעביר אותו!!!
ב16:00 דרור וארנון, לבושים בחליפות, הגיעו והתנצלו שרק עכשיו הפגישה שלהם הסתיימה ולצערם הם לא יכולים לעזור לנו להעביר את הציוד הכבד “כי חבל להרוס את החליפות”. מספר דקות לאחר מכן הגיע למשרד אורן, חבר של דרור, שהיה צלם מקצועי, שהגיע לאזור רק “במקרה”. דרור וארנון הרימו קופסה כמעט ריקה עם מספר כבלים ועכברים ובמהלך 3 הדקות שהם עזרו לנו, אורן צילם אותם ללא הפסקה. כל שאר המהנדסים זכו רק לתמונה אחת או שתיים.
כשסיימנו להעביר את כל הציוד למשרדים ולהניח כל דבר במקומו, ארנון אמר שהוא מזמין את כולנו למסעדה יוקרתית בזיכרון יעקב כדי לחגוג את המיילסטון של מעבר המשרד. כל אחד הגיע למסעדה באופן עצמאי וישבנו שם מסביב לשולחן עגול וגדול. מלצרית צעירה וחיננית באה לקחת הזמנה ודרור שאל אותנו “מה תרצו לשתות?” כולנו הזמנו שתייה קלה ורק ארנון הזמין כוס יין לבן. דרור ביקש מהמלצרית שתביא גם לחם אגוזים אחד, חמאה וזיתים. כולנו החלפנו חוויות על המעבר המוצלח והתבדחנו עם, כלומר על, מיקי והתקרית שלו עם מערכת האבטחה החדשה. לאחר כשעה שמהלכה סיימנו לשתות את השתייה שלנו ומהלחם נשארו רק פירורים דרור ביקש את החשבון. כולנו הסתכלנו אחד על השני בתמיהה, שכן חשבנו שלאחר יום העבודה המאומץ, ההזמנה גם תכלול ארוחת ערב. לאחר שנפרדנו מהפאונדרים, שאלתי את מיקי, הראל וקרן אם הם רוצים להצטרף אלי לפלאפל והם אמרו שהם ישמחו לבוא, כי גם הם פשוט גוועים ברעב. הלכנו למרכז זיכרון לחנות פלאפל קטנה. לפני שהתיישבנו לאכול, מיקי שאל אם הפלאפל עשוי מפול תוך כדי ליטוף ישבנו. נראה היה שזיכרון הפלאפל שאכלנו בטבריה עדיין היה טרי בזיכרונו.
למחרת, ארנון הכניס את טביעות ידינו לזיכרון של מערכת האבטחה, וכך יכולנו להיכנס למשרד בקלות. סוף-סוף היה לנו גם אינטרנט מהיר ולכל אחד היה קיוביק גדול יחסית.
אבל יחד עם זאת, היו גם קשיי התחלה ולא הכל תיפקד כמו שצריך בהתחלה:
כדי לשתות מים חומים לא היה צורך להכין קפה, המים שזרמו בברז היו חומים באופן טבעי, לכן ארנון הזמין מכשיר בר מים “תמרה 5″ שהיה נהדר, פרט לעובדה שהמים בו לא רתחו אלא תמיד היו פושרים ולכן קנינו כף חשמלית עם חיבור USB כדי להרתיח את המים.
בשירותים שהיו בקומה שלנו הייתה אסלה נמוכה מאוד, שהגובה שלה הזכיר לי יותר “בול פגיעה” צבאי מאשר אסלה. כולנו, פרט לדרור שבחר את גובה האסלה, קיטרנו עליה כל הזמן.
אזעקת השריפה פעלה כל 3 שעות ו45 דקות בדיוק, ולכן ניתקנו אותה לאחר יומיים.
למרות כל המגרעות הללו, היה לנו משרד חדש והייתי בטוח שאנחנו בדרך הנכונה להצלחה.
