כשהתעוררתי באותו בוקר, אשתי נישקה אותי ואמרה “אתה יודע איזה יום היום?”. למרות שבכל הנוגע לתאריכים, אני די שכחן, יש ימים שלמדתי שאסור לשכוח, אלא אם כן אני מעוניין לישון בסלון. “ברור! יום נישואים שמח” עניתי ונישקתי אותה חזרה. “אתה זוכר שהיום צחי ומיקה באים לארוחת ערב עם הילדים, נכון? אז תשתדל לבוא מוקדם”. “אני לא רק אשתדל, אלא אני מבטיח לבוא מוקדם” עניתי והתחלתי את סידורי הבוקר כדי להתארגן ליציאה לעבודה.
הגעתי לעבודה בשעה הרגילה, אבל באותו יום שמתי לב לדבר חריג: המכוניות של דרור וארנון היו בחניה. למעשה, זו הייתה הפעם הראשונה שהם הגיעו למשרד לפני. עברתי דרך החדר שלהם כדי לאמר להם ‘בוקר טוב’ וראיתי את שניהם עם עיניים טרוטות, לא מגולחים ולידם מספר כוסות קפה ריקות. ניכר היה עליהם שהם עברו לילה לבן במשרד. דרור אמר “היי דורון, איזה יופי שהגעת. תשמע, יש לנו אתגר לא פשוט שאנחנו חושבים על דרך להתמודד איתו במשך שעות ארוכות. אתמול בלילה קיבלתי הודעה שהמשקיעים רוצים לבוא היום ב17:00 כדי לראות את ההתקדמות שלנו. הם נתנו לנו התראה קצרה כי הם רוצים לראות את המצב האמיתי כאשורו ולהקטין את האפשרות שנעשה להם “הצגות”. הם מבקשים לראות הדגמה קטנה של המוצר וגם לראות את המשרדים שלנו”.
“הדגמה של המוצר? אבל עדיין אין לנו כזה. לוקח הרבה זמן רק לכתוב אב טיפוס, אז איך אפשר לעשות להם הדגמה?” שאלתי בתמיהה. “אנחנו מבינים את זה לחלוטין. הרי אנחנו מעורבים בפיתוח ויודעים כמה קשה להכין מוצר. הבעיה היא שהמשקיעים שלנו הם אנשים מתחום הפיננסים ולא מתחום הטכנולוגיה והם רוצים לראות הדגמה של משהו שעובד ומראה התקדמות, לא משנה להם אפילו של מה” ארנון הסביר לי, “גם ככה הם לא יבינו, גם אם נסביר להם” הוא הוסיף בגיחוך קל.
“אם אתם רוצים, אנחנו יכולים למצוא תוכנה שמראה גרף שמשתנה כל הזמן, הוא יכול להתבסס על כמות משאבי המחשב או להציג מידע אקראי כלשהו” התלוצצתי. “וואו, איזה פתרון נהדר!!! כל הכבוד דורון, לא היה לי ספק שתציע לנו פתרון יצירתי” דרור אמר וטפח לי על השכם. “מה, באמת? זה מה שאתם רוצים”. שאלתי. “כן, זה יהיה פתרון מושלם להדגמה שהם רוצים. רק נשאר לנו לארגן את המשרדים. הם לא רוצים לראות רק שני חדרים, כמו שיש לנו היום” דרור אמר.
“למה אנחנו פשוט לא יכולים להראות להם את המשרדים שלנו שנמצאים בבנייה?” שאלתי. דרור השיב “שמעת מה קרה לחברה האחרונה שהם באו אליה והיו להם רק שני חדרים זמניים?” והוא המשיל בלי לחכות לתשובה “ברור שלא שמעת. כי הם נסגרה לאחר הביקור. המשקיעים רוצים לראות משרדים מוכנים ולא משרדם זמניים או בבניה”. “אנחנו יכולים לנסות ולשאול את הנהלת הבניין אם אנחנו יכולים להשתמש במשרדים שלהם בזמן הביקור” הצעתי. “רעיון טוב, מוחות גדולים חושבים דומה. כבר ביררתי את זה, והם לא יכולים. מגיעים אליהם אורחים מסין” ארנון אמר. “מה בעצם הם רוצים לראות?” שאלתי. “הם רוצים לראות שיש לנו מספר חדרים שבהם המפתחים יושבים, מעבדה ואפילו חדר ישיבות ולא רק שני חדרים שבהם הכל מתבצע. כנראה זאת האינדיקציה בשבילם לראות שהחברה מתפקדת” דרור ענה.
“טוב, חדר ישיבות כבר יש לנו, זה החדר שלכם. מעבדת מחשבים, זה החדר שלנו. רק נשאר לראות איך משיגים חדרים בשביל המפתחים. אפשר להלוות מהבניין מספר חדרים עבור המפתחים רק להיום?” שאלתי. “הבניין מאוכלס ונמצא כמעט כולו בשימוש, הוא לא מחולק לחדרים, אלא לאולמות ייצור גדולים. מהנהלת הבניין לא תבוא אלינו הגאולה.” דרור אמר בעצב. “מה עם החדרים שלידינו?” שאלתי, “אחד מהם ריק והשני הוא מחסן, לדעתי הדלת של שניהם לא נעולה ונוכל להשתמש בהם”.
“אבל איך נשכנע אותם שהחדרים האלו הם שלנו? הרי כמו שאמרת, אחד מהם ריק אפילו אין בו ריהוט והשני הוא בכלל מחסן. ראית מה יש שם? יש שם חלקי מכונות מאוד כבדים – אין סיכוי שנצליח לרוקן אותו עד סוף היום.” דרור אמר והיה על סף ייאוש.
גם דרור וגם ארנון נראו מאוד מדוכאים וקצת על סף דמעות. שלושתנו ישבנו מסביב לשולחן וניסינו להפעיל את התאים האפורים כדי למצוא פתרון לבעיה הזו. אחרי מספר דקות עלה בראשי רעיון שנראה לי פשוט גאוני “אני יודע! בקצה הרחוב, ראיתי בית דפוס, אנחנו יכולים להדפיס מספר כרזות עם שם החברה ולהדביק אותם על כל הדלתות. הדבר היחיד שנשאר לנו הוא למנוע מהם להיכנס לחדרים הללו”. הראיון הזה עודד את רוחם של דרור וארנון, “תשאיר את זה לי” דרור ענה. וארנון הוסיף “דורון פשוט שיחקת אותה! מצאת פתרונות מאוד יצירתיים לאתגרים לא פשוטים. עכשיו, אם תסלח לנו, אנחנו הולכים להשלים קצת שעות שינה ולהתכונן לישיבה החשובה הזו” ושניהם עזבו.
לאט-לאט שאר העובדים הצטרפו ואני עדכנתי אותם על המצב והתחלתי לנהל את המשימות כדי להיות מוכנים בזמן לביקור של המשקיעים: מקרן ביקשתי ללכת לבית הדפוס ולארגן לנו ארבע כרזות גדולות, ואחת קטנה עם שם החברה ואולי עם ציור כלשהו של מחשב. על הראל ומיקי הגיעו הוטלה המשימה הלא פשוטה לחפש באינטרנט קוד מקור של תוכנה שיודעת להציג גרף. תכננתי לשנות את קוד המקור, כדי לשתול תמונה כלשהי עם שם החברה שלנו.
בינתיים, אני הכנתי עמדת מחשוב בחדר הישיבות, שעליה נוכל להדגים את “יצירת המופת” שלנו. כשסיימתי, וידאתי שלא חסר כלום בעמדת הקפה. אפילו ניקיתי את חדר הישיבות וסילקתי את קורי העכביש שהיו תלויים על התקרה. יכולתי לראות את עיניהם הזועמות של העכבישים שהפרתי את שלוותם. את כל שמונת העיניים.
היינו כל כך מרוכזים ונרגשים, שאפילו לא שמנו לב שהזמן רץ. לכן, באותו היום אף אחד מאיתנו לא אכל ארוחת צהריים.
קרן חזרה עם חמשת הכרזות: את ארבעת הכרזות הגדולות תלינו על הדלתות: אחת על כל דלת. את הכרזה הקטנה תלינו לפני הירידה למדרגות, והוספנו חץ קטן שכיוון למדרגות.
הראל ומיקי חיפשו כל היום באינטרנט משהו שנוכל להשתמש בו, אבל הם מצאו רק תוכנה אחת קטנה שנראה היה שנוכל לשנות אותה במהירות לפי צרכינו, כל השאר נראו מסובכות יותר ובעלות קוד רב. הם הוסיפו את הכתובית “ביסטיק טכנולוגיות” כשהתוכנה עלתה, ושינו אותה כך שתציג גרף של כמות המשאבים של המחשב, כפונקציה של הזמן. הגרף זכה לכותרת “שיפור בביצועים כפונקציה של הזמן”, רק כדי להגביר את הרושם. לאחר זמן לא רב, התברר לנו שהתוכנה הזו לא הייתה כל כך יציבה ובמחצית מהפעמים שהפעלנו אותה היא קרסה בזמן הטעינה. אבל כשהיא לא קרסה, היא עבדה כמו שצריך. לצערנו לא היה לנו מספיק זמן למצוא תוכנה אחרת או לנסות לפתור את הבעיה הזו. החלטנו לנסות את מזלנו עם התוכנה הזו והתקנו אותה בעמדת המחשב שהכנתי בחדר הישיבות.
זה כלל לא היה פשוט, אבל עד השעה 16:30 הכל היה מוכן. פתחנו את האורות גם בחדרים שסיפחנו והשארנו בכל אחד מהם טלפון סלולארי של אחד מאיתנו, כדי שנוכל לחייג אליו ולהראות כאילו החדר נמצא בשימוש.
ב16:55 דרור וארנון נכנסו, כשעכשיו הם מגולחים ולבושים בחליפות, יחד עם אישה שלא הכרתי, לבושה בחליפה נשית מחויטת ושיער שחור בתספורת קארה. “נו דורון, הכנת את כל מה שצריך? ” דרור שאל אותי. “כן, אבל יש לנו בעיה, התוכנה שהכנו לפעמים קורסת בזמן הטעינה” עניתי לו. “תודה שאתה נותן לי התראה מראש, אני כבר אחשוב על משהו שנספר במידה וזה יקרה. תכיר, זאת אורית הפאונדרית השלישית”. “נעים מאוד” היא אמרה וחייכה אלי חיוך רחב, בזמן שסידרה את המשקפים שעל אפה והושיטה את ידה השנייה ללחיצת יד, “השם שלך עולה כל הזמן בשיחות, דרור וארנון לא מפסיקים לשבח אותך”. “תודה” עניתי במבוכה והרגשתי את פניי מתחילות להסמיק כשלחצתי את ידה. הטלפון של דרור צלצל, המשקיעים התקשרו לספר לו שהם בחוץ. “טוב, אז דורון תהיה מוכן, אני אקרא כשנצטרך להפעיל את ההדגמה” דרור אמר לי ורגע לפני ששלושתם יצאו החוצה ללוות את המשקיעים פנימה אמרתי לו “אני מאוד מצטער, אבל צריך לצאת הביתה מוקדם, אחרת אני אסתבך עם אשתי”. דרור חשב רגע ואז אמר “תשמע, הפגישה הזו היא מאוד חשובה ואין לי ספק שלא נצליח לעשות את ההדגמה בלעדייך. אני אשתדל שנסיים איתה כמה שיותר מהר”.
נכנסתי לחדר והתיישבתי בקיוביק שלי. מיקי, הראל וקרן שאלו “נו, מה קורה? המשקיעים הגיעו? מה הם אומרים?”, אמרתי להם שהמשקיעים בחוץ ואני צריך להישאר כדי להדגים את התוכנה ושעוד רגע הם ירדו. חיכינו כולנו עד שנשמע צעדים יורדים במדרגות ואז התחלנו לחייג בצורה אקראית לטלפונים שהשארנו בשני החדרים המסופחים. שמעתי צעדים של אנשים שעוברים את החדר שלנו לכיוון המחסן ולאחר מספר שניות דפיקות על הדלת של המחסן. עמדתי לצאת כדי למנוע מהם להיכנס למחסן אבל שמעתי את דרור שאומר לאנשים “אני מצטער רבותיי, אבל אני פשוט לא יכול לאפשר לכם להפריע למפתחים שלנו. כדי לעבוד על המוצר המסובך שלנו, הם צריכים ריכוז מקסימאלי וללא הפרעות. בואו ניכנס לחדר הישיבות?”. דרור פתח את הדלת של המחסן לכדי חרך צר, כך שהמשקיעים לא יכלו לראות דבר ממה שהתנהל בחדר, תחב לשם את ראשו ואמר “הכל בסדר חברה, אתם לא צריכים לצאת”. לאחר מכן, שמעתי את הצעדים של האנשים שנכנסו אל חדר הישיבות.
שעה חלפה לה וקרן הלכה. חצי שעה אחריה גם מיקי והראל עזבו אחרי שלקחו את הטלפונים הסלולאריים שלהם מהחדרים. אני נשארתי לדקת קריאה כדי להציג את התוכנה. הזמן עבר ואני כבר הייתי חסר סבלנות והתחלתי ללכת מצד לצד בחדר. לא היה לי נעים ללכת להפריע לפגישה, לכן שלחתי SMS לדרור ולארנון, אבל הם לא ענו. מדי פעם התקשרתי לעדכן את אשתי ואמרתי לה ש”אוטוטו אני יוצא”, ויכולתי לשמוע שהיא לא מרוצה, בלשון המעטה, מהמצב. הזמן המשיך לעבור והחלטתי לשבת בקיוביק ובאיזה שלב כבר נרדמתי על השולחן שלי. בערך ב21:30 ארנון התקשר אלי ואמר לי באנגלית “it’s show time”.
נכנסתי לחדר הישיבות וראיתי שם מספר גברים שלא הכרתי לבושים בחליפות, את דרור עומד בקצה החדר ולידו ישובים ארנון ואורית. אמרתי “שלום” בנימוס ונכנסתי להפעיל את “ההדגמה של התוכנה שלנו”. המחשב כבר פעל ואני נכנסתי, לחצתי פעמיים על הסמל של התוכנה תוך כדי תפילה חרישית שהתוכנה לא תקרוס. ו… כמובן שחוק מרפי חזק מאיתנו והתוכנה קרסה עם הודאת שגיאה מפוארת. אני החוורתי כמו סיד והרצתי את התוכנה עוד פעם, והפעם היא עבדה: על המסך נכתב שם החברה ואחריו גרף שמשתנה כל הזמן. דרור אמר למשקיעים “שלא יהיו אי הבנות, אנחנו ראינו עכשיו את דורון מריץ את התוכנה שלנו והכישלון הראשון היה מתוכנן מראש. רצינו להראות לכם כמה קל יהיה להתגבר על תקלות במערכת שלנו, כדי שהלקוחות יהיו מרוצים מקלות השימוש והתפעול שלה.” ואז הוא פנה אלי, “תודה רבה דורון, אתה יכול ללכת”. זה היה האות בשבילי ואז נסעתי הביתה במהירות.
אחרי מספר דקות, כשעדיין הייתי בדרכי הביתה, דרור התקשר אלי ואמר “כל הכבוד על ההופעה. המשקיעים היו כל כך מרוצים מההישגים שלנו עד כה שהם נתנו לנו בונוס ואיתו כל החברה תצא לאירוע חברה”.
החברים שלנו, שבאו לבקר, לא חיכו לי וגם לא שאר בני משפחתי. מי שכן חיכו לי, היו המצעים בסלון. באותו לילה, המחשבות האחרונות שעברו בראשי, שהיה מונח על כרית בספה, חשבתי לעצמי שהעובדה שיש לנו מנכ”ל חלקלק ומשקיעים כל כך מרוצים זה סימן מצוין לכך שאנו בדרך הנכונה להצלחה.
זה הטריק של ויקטור
אני נהנה מהקריאה של הפרקים.
יש לך יכולת להסתכל על האבסורד שבמצבים מסויימים ולהציג אותם בהומור.
אני חושב שאתה יכול לכתוב על נושאים נוספים שלא קשורים להיי טק.
יש מספיק סיטואציות בחיי המשפחה שאפשר לכתוב עליהם תלי תילים.
אני מחכה כבר לפרק הבא
כן, השאלתי את הרעיון ממנו ..
(זה פשוט רעיון גאוני ששמעתי על עוד חברות שהשתמשו בו)