למחרת, האוטובוס איחר ולכן הגעתי לעבודה כחצי שעה מאוחר יותר מהרגיל. עברתי בפיצוציה כהרגלי כדי לקנות את העיתון היומי והגעתי לתחילת הרחוב שבקצהו המשרד שלנו נמצא. בעודי הולך, עברה אותי מכונית אדומה וקטנה שעל השמשה האחורית שלה היה מודבק שלט “נהג חדש” צהוב ומבריק. המכונית הגיעה לקצה הרחוב ונכנסה לחניון המאולתר של הבניין של המשרד שלנו. בעודי עובר את מאות המטרים של הרחוב, יכולתי לראות את נהג המכונית נאבק כדי להחנות את מכונית, הוא נסע קדימה ואחורה שוב ושוב כדי להיכנס לחניה במקום שלדעתי היה די פשוט להיכנס אליו. “עוד נהג חדש שלא יודע לחנות” גיחכתי לעצמי. כעבור הרבה ניסיונות, כשהנהג החליט שהוא חנה מספיק טוב הוא החל לצאת מהמכונית. ראשית ראיתי שיער בלונדיני ארוך ואז יכולתי לראות שהנהג הוא בעצם נהגת בשנות העשרים לחייה, לבושה במכנסיים לבנים צמודים וחולצה קצרה כחולה. שוב גיחכתי לעצמי “נהגת, זה מסביר הכל”, והמשכתי ללכת לבניין. לפתע, שמתי לב לרכב שמתקרב לחניון במהירות של כ100 קמ”ש. הוא נסע לכיוון חניה די צרה, שהייתה בין שני מכוניות שחנו בחניון. הרכב היה מאוד קרוב לחניה וכלל לא הראה סימנים של האטה ופתאום, מטרים ספורים לפני החניה, הנהג הצליח איכשהו לבלום במהירות, לגרום לרכב לבצע סיבוב של 180 מעלות, כך שהגלגלים הקדמיים נשארו כמעט באותה הנקודה, ולהיכנס לרווח הצר שהיה בין שני המכוניות בצורה מושלמת. חניה כזו ראיתי רק בסרטים והייתי בטוח שמי שביצע אותה הוא להטוטן מקצועי. מאוד הופתעתי כשראיתי שמדלת הנהג דילגה החוצה שרה, המזכירה של מנהל המפעל, ותוך שנייה נכנסה לדלת המפעל בדרכה למשרדה. באותו רגע הבטחתי לעצמי שאני לעולם לא אעיר שום הערה על יכולות הנהיגה של נשים. לעומת זאת, הנהגת הבלונדינית עדיין רק התארגנה לעזיבת המכונית, היא הוציאה לאיטה ג’קט כחול, הסתכלה על עצמה במראה הצדדית והתאפרה. לאחר מכן, היא סידרה את שערה והוציאה תיק צד קטן ואופנתי, כמו כל התיקים שהסלבריטיז נוהגים להסתובב איתם כשבתוכם תחוב בעל חיים כלשהוא, בדרך כלל כלב קטן. לבסוף, היא נעלה את המכונית וצעדה על נעלי עקב דקיקות לכיוון הבניין שבו ממוקם המשרד שלנו. היא פשוט לא נראתה לי מתאימה למקום, שכן שאר העובדות במפעל הרבה יותר מבוגרות ממנה ומקפידות פחות על הלבוש שלהן. היא נכנסה לבניין והתחילה לדבר עם אברהם. אני הגעתי רגע אחריה, אמרתי שלום לאברהם והלכתי לכיוון המשרד בעודי מוצף בענן חזק של בושם נשי, שהייתה לי הרגשה שלא הגיע מאברהם. או כך לפחות קיוויתי.
ירדתי למשרד, נכנסתי אליו, סגרתי את הדלת והתכוננתי לפתוח את היום בקריאת עיתון מעמיקה. שמעתי נקישות של נעלי עקב יורדות במדרגות, ומספר נביחות של כלבלב קטן. הייתה לי הרגשה שאני יודע מי ירד כרגע במדרגות. שמעתי קול של בחורה צעירה שאומרת “במבי, רוצה תשומת לב מאמא? אל תדאגי, אמא עכשיו תלטף את במבי” ורגע לאחר מכן, שמעתי גרגור של כלבלב מרוצה מאוד. לאחר מספר שניות שמעתי דפיקה בדלת ובלי לחכות לתשובה כלשהי הדלת נפתחה והבחורה הבלונדינית עמדה בפתח ואמרה “שלום, אני קרן. אתה בטח דורון, דרור אמר לי לבוא לפה לראיון”. “כן, שלום. בואי תיכנסי למשרד שלנו” אמרתי והצבעתי אל הכסא שעליו התכוונתי שהיא תשב. היא נכנסה לאיטה לחדר, הסתכלה על השולחן המאולתר שלנו, על ערימת המחשבים ועיקמה את אפה כששמה לב לקורי העכביש הרבים שנמצאים בפינות החדר ואז התחלנו את הראיון.
“לא הספקתי לעיין בקורות החיים שלך, את יכולה לספר לי קצת על עצמך?” שאלתי אותה. “בהחלט. כילדה הופעתי בפסטיבל מספר פעמים. נבחרתי להיות מלכת היופי של קריית ביאליק ובצבא הייתי פקידה. הצטלמתי לקמפיין של רשת חנויות אופנה ארצית, אז אולי אתה מזהה אותי משם. התלבטתי אם אני רוצה להיות ‘טאלנט’ או לפחות דוגמנית, אבל החלטתי שאני רוצה להשיג קצת יותר מזה בחיים אז הלכתי ללמוד במכללה”. התשובה הזו קצת הפתיעה אותי, אבל המשכתי בראיון. “באיזה מכללה את לומדת?” שאלתי. “אני עכשיו התחלתי את הסמסטר השלישי במסלול דו חוגי של ספרות אנגלית ומחשבים בסניף הישראלי של מכללת ליברפול.” “מה הקשר בין ספרות אנגלית למחשבים?” שאלתי בתמיהה. “תמיד אהבתי שיער ורציתי לעסוק בזה מילדות, לכן החלטתי ללמוד עיצוב שיער ע”י ספרים מובילים מאנגליה, בשביל הנשמה, אבל הבנתי שאין בזה הרבה פרנסה, לכן החלטתי לשלב את זה עם מדעי המחשב”. לא ציפיתי גם לתשובה הזו. “בואי נתחיל לשאול קצת שאלות טכניות על מדעי המחשב. טוב? מה את יכולה לספר לי על זיכרון וירטואלי?” שאלתי אותה שאלה שלדעתי היא די בסיסית וכל מי שעוסק במחשבים חייב לדעת לענות עליה. “טוב, זיכרון זה ברור מה זה והמילה וירטואלי אומרת שזה לא באמת זיכרון אמיתי אלא משהו אבסטרקטי או שונה. אז נראה לי שזיכרון וירטואלי זה בעצם זיכרון שהוא מדמה זיכרון, אבל הוא בעצם לא זיכרון אמיתי. אני קרובה?” הייתה לי הרגשה, שאין לה שמץ של מושג מה התשובה הנכונה, אז החלטתי לשאול אותה שאלת הגיון קלה “את יודעת מה? התשובה הזו תספיק. בואי נעבור לשאלת הגיון: יש לי בצלחת פיטרי חיידק שמתחלק כל יום לשניים ותוך שנה בדיוק הוא ממלא את הצלחת. אם אני אקח צלחת פיטרי עם שני חיידקים, תוך כמה זמן הם ימלאו אותה?”. “מה זה צלחת פיטרי? הצלחת המגעילה הזו שמגדלים עליה עובש?” קרן שאלה כשעיוותה את פרצופה בתיעוב, “טוב, אני אנסה בכל זאת. אם לוקח לחיידק, הקטן והמגעיל הזה, שנה כדי למלא את הצלחת. אז אם לוקחים שני חיידקים, כלומר פי שניים מהכמות ההתחלתית, אז כמות הזמן שייקח להם למלא את הצלחת היא מחצית הזמן שלקח לחיידק בודד למלא את הצלחת, כלומר חצי שנה”. “את בטוחה?” שאלתי “אולי תנצלי את העובדה שכל יום החיידקים מכפילים את עצמם?”. “כן, אני בטוחה. אתה יודע מה? כל הראיון הזה פשוט עושה לי כאב ראש!” היא אמרה כשלפתע שמעתי נביחות מהתיק של קרן. לטפל בכלבלב באמצע ראיון זה כבר שיא החוצפה. להפתעתי, קרן הוציאה מהתיק את הטלפון הסלולארי שלה, שבו הייתה תמונה של כלבלב עם סרט ורוד על ראשו מקשקש בזנב ונובח, מעין גרסא עדכנית של טמאגוצ’י. “במבי רעבה?” קרן שאלה ולחצה על כפתור כלשהוא על צג הטלפון ופתאום הופיעה צלחת מליאה ליד הכלבלב והוא קשקש בזנב בשמחה והחל לאכול ממנה בעוד קרן מלטפת אותו.
קרן הצליחה להפתיע אותי שוב ושוב במהלך הראיון עם התשובות וההתנהגות שלה ונראה היה שהיא עושה הכל, אבל הכל, כדי להיכשל בראיון. פתאום נפתחה הדלת ודרור עמד בפתח וקרא לי החוצה. קרן הייתה מרוכזת לחלוטין בכלבלב הוירטואלי שלה ולא שמעה דבר. יצאתי החוצה ודרור שאל “נו, מה אתה חושב?”. התחלתי להגיד “האמת? לדעתי היא ממש, אבל ממש לא…” עמדתי להמשיך ולומר “מתאימה לתפקיד הזה או אפילו לכל דבר אחר” אבל פתאום שמעתי את קרן קוראת בשמחה “דוד דרורוש”. “היי קרן, מה נשמע? אני רואה שפגשת את דורון, הרכש החדש שלנו. תאמיני לי, בלעדיו המשרד היה קורס. אז דורון, מה התחלת להגיד?” בשלב הזה הייתי קצת בבעיה, שכן הבנתי את מהות הקשר ביניהם והתחלתי לברור את מילותיי בקפידה כדי לצאת מהסיטואציה בשלום מצד אחד אבל מצד שני גם לא לשקר ולהרעיף עליה מחמאות. “התחלתי להגיד, שלדעתי היא ממש, אבל ממש לא מתראיינת לתפקיד ההולם את כישוריה. לדעתי, פיתוח תוכנה לא מוציא ממנה את היתרונות הגלומים בה. היא בוסר ועדיין לא בשלה לתפקיד בפיתוח תוכנה. “אתה יודע מה? אני חושב בדיוק כמוך, לכן החלטתי שאתה תחנוך אותה ותלמד אותה כל מה שהיא צריכה לדעת” הוא אמר. “אני לא יודע. לא כדאי שמישהו ותיק יותר, עם יותר ניסיון וידע יחנוך אותה?” שאלתי וניסיתי בעדינות להתחמק מן המטלה הזו. “לא, נראה לי שאתה האדם הכי מתאים למשימה. יש לה הרבה פוטנציאל, נכון?”. הבעיה היא שיש לה רק פוטנציאל ולא נראה שכרגע הוא יותר מדי ממומש, חשבתי לעצמי, “כן, המון, אבל…” התחלתי לענות אבל דרור קטע אותי במהירות “תראה אני אהיה איתך כנה: תשכח לרגע שאני מנכ”ל החברה והמנהל הישיר שלך וקרן היא האחיינית האהובה עלי בכל העולם. אני לא רוצה שיהיו שמועות בחברה שקרן עובדת בחברה בגלל פרוטקציה. שיהיה לך ברור, היא תעבוד פה רק אם אתה אומר לי שהיא עברה את הראיון. נו, מה אתה אומר?”. כשמציגים לי את זה כך, לא הייתה לי באמת ברירה “אם ככה, אז נראה לי שהיא עברה את הראיון” מלמלתי. “כל הכבוד. אני מבטיח לך שלא תצטער על זה” דרור אמר.
דרור שם את ידו על כתפי, פנה לקרן ואמר “דורון אמר לי שעברת את הראיון. ברוכה הבאה לביסטיק טכנולוגיות. החל ממחר את תעבדי עם דורון והוא יחנוך אותך וילמד אותך כל מה שאת צריכה לדעת. דרך אגב דורון, תוכל להעביר את מיוד המחשוב לחדר הקטן? החדר הגדול יהיה חדר הישיבות ופה ההנהלה תשב. טוב, אז שיהיה בהצלחה לכולנו.” דרור וקרן עזבו את החדר ומספר דקות אחרי שהם יצאו מיקי נכנס ודבר ראשון שאל “מי הפצצה הזו שדרור מסתובב איתה בחוץ? היא עובדת חדשה? ראית איך היא נראית? איזה יופי. אם השם שלי יצוץ, תוכל להשחיל תוך כדי שיחה את העובדה שאני פנוי?”.
העובדה שהגיעה עובדת חדשה, גם אם היא לא כל כך מתאימה, לדעתי הייתה מיילסטון גדול שהגענו אליו: סוף-סוף יש לנו יותר עובדים מאשר מנהלים. היינו בדרך הנכונה להצלחה!
