כשחזרתי הביתה גיליתי שניצן, בני בן השנתיים וקצת, חלה ויש לו חום גבוה. כמו כל הורה טוב, עשיתי לו אמבטיה ארוכה להורדת החום, נתתי לו אקמולי לפני השינה והתפללתי שהחום ירד והוא יוכל ללכת למחרת לגן. הלילה עבר בשקט בלי שהוא יתעורר, אבל התפילה לא עזרה והוא התעורר עם חום גבוה (38.5 מעלות) ולפי חוקי הגנון, ילד עם חום כזה לא יתקבל שם בברכה. אשתי הזכירה לי שהיום יש לה מבחן באוניברסיטה והיא לא יכולה להישאר בבית עם הילד החולה. התלבטתי מה לעשות, כי היום מתקיימת ישיבת החברה הראשונה כשבדיוק באותו רגע קיבלתי SMS שדרור שלח לכל העובדים כתזכורת שזה חיוני שכולם יבואו היום למשרד לפגישה שתיערך ב9:00 בדיוק. ההחלטה הייתה קשה ולא הייתי שלם איתה, אבל החלטתי שאני אגיע היום לעבודה יחד עם בני החולה במיוחד לפגישה, ואחריה אחזור הביתה. הצטיידנו בציוד המינימאלי לבילוי מחוץ לבית עם ילד: חיתולים, בגדים להחלפה, צעצועים (הייתי פשוט חייב לקחת את המשאית הגדולה והירוקה שהוא כל כך אוהב), סרטים, בקבוק, פירות, חטיפים ואקמולי. לעצמי לקחתי ארנק, צרור מפתחות וטלפון סלולארי הכנסתי אותם לכיס ויצאנו החוצה. הלכנו יחד לתחנת האוטובוס, ביד אחת אחזתי את ניצן וביד השנייה נשאתי תיק צד גדול. ירדנו בתחנת האוטובוס באזור התעשייה של אור עקיבא, ובדרך למשרד עצרתי בפיצוציה והפעם נאלצתי לקנות גם סוכרייה גדולה על מקל ויחד הגענו לכניסה של הבניין. אברהם דיבר עם שרה המזכירה של מנהל המפעל שהתלהבה מאיזה חמוד הבן שלי ואיזה יפה הוא מתנהג ואיך ממש לא רואים שהוא חולה (טוב, אם גם לי הייתי תקועה בפה סוכרייה על מקל בגודל של הראש שלי, גם אני הייתי מרוצה). הגענו למשרד, השארתי את התיק ליד הכיסא שלי, הוצאתי ממנו את הצעצועים והנחתי אותם על הרצפה, שמתי סרטים במחשב ונתתי לבן שלי להתחיל לראות אותם. לא באמת יכולתי לעבוד (כלומר, לא יכולתי להשתתף בטורניר השש-בש של הבוקר), אז חיכיתי בסבלנות עד השעה 9:00 ואז כולנו הלכנו לחדר השני, חדר הישיבות. ראיתי שגם בו בנו שולחן מאולתר, לפי “התכנון” שלי ועליו היה כיבוד שלדעתי צריך להיות בכל ישיבה: ביסלי, צ’יטוס, עוגיות וגם מספר בקבוקי שתייה. לא יכולתי לראות על השולחן כוסות, וכנראה שזו הייתה הסיבה לכך שהבקבוקים נשארו סגורים לאורך כל הישיבה. כל עובדי החברה ישבו מסביב לשולחן ודרור ישב בראש השולחן, כיאה למנכ”ל של חברה. גם אני ישבתי מסביב לשולחן וניצן ישב עלי. הבאתי לו צלחת עם חטיפים והוא כרסם אותם להנאתו כשדרור הראה סימנים שהוא רוצה להתחיל דבר.
דרור חייג בטלפון הסלולרי שלו לאורית (הפאונדרית השלישית), שם אותה בדיבורית של הטלפון והניח אותו על השולחן. לקח את האתנחתא האופיינית לו והתחיל לנאום “אני לא יודע אם אתם יודעים, אבל זו פגישה היסטורית: זו ישיבת החברה הראשונה. לא היה קל, אבל הצלחנו לגייס את האנשים הכי טובים שרק אפשר. עכשיו התפקיד שלנו הוא לעשות כל מה שצריך כדי שיהיה לנו את המוצר הכי טוב בשוק! כי אף אחד לא יעשה זאת בשבילנו. תסתכלו טוב-טוב על מי שיושב פה, זה הצוות שאיתנו נתכנן, נממש ונמכור את המוצר. סיימנו את הגיוסים ולא יצטרפו אלינו יותר עובדים לחברה. ביחד, נוכל לעשות כל דבר ועל הצד הטוב ביותר שרק אפשר. הדבר הראשון שאנחנו נעשה ביחד יהיה לבחור שם לחברה. שכרנו את חברת המיתוג מספר אחת בארץ ‘פנדורה – מיתוג עסקי מנצח’, אבל פשוט לא הצלחנו להתחבר לרעיונות שלהם. במקום ללכת לחברה אחרת, החלטנו שאין לנו ספק שאנחנו נצליח במקום שהם נכשלו ונמצא שם מוצלח לחברה שלנו”. השם של חברת המיתוג נראה לי מוזר ולא מוצלח במיוחד. אם לעצמם הם בחרו את השם הזה, פחדתי לשאול איזה שמות הם הציעו לחברה שלנו.
מיקי העלה רעיונות ראשון: “בואו נבחר שם שמורכב רק מאותיות של ראשי התיבות של מספר מילים באנגלית. מה דעתכם על: STP: Speeding The performance?”. הראל ביטל את הרעיון “ראשי התיבות האלה, כבר תפוסים ע”י שם של פרוטוקול לביטול לולאות ברשת תקשורת”. מיקי הציע רעיון נוסף: “אנחנו רוצים לתת לגרום למחשב להיות מהיר יותר ושיהיה פנוי לחשב מה שהוא צריך. נכון? כלומר המחשב לא יהיה busy, שאפשר לכתוב כ BZ, אם נחליף את האותיות נקבל ZB כדי לסמן שהוא לא יהיה עמוס, ההפך הוא יהיה פנוי. ועל הדרך גם קיבלנו בדיחה טובה על חשבון מי שלא יודע עברית, כי הרי כל ילד שZB זה בעצם …”, דרור קטע את מיקי במהירות “זה לא נראה לי בכלל. אני לא רוצה שניתן לחברה שם שהוא קללה. ומה אם ישראלי יעבוד איתנו? זה פשוט לא נשמע טוב”.
גם לי עלה רעיון “מה דעתכם על שם שהוא תרגום משפה אחרת, אפשרת לבחור שפות שכל המילים נשמעות בהם טוב, כמו יפנית או אפריקנס. לדוגמא: נוכל לתרגם את המילה ‘מהר’ כדי לסמן שאנחנו ניתן פיתרון שהיה מהיר מאוד. ביפנית זה:fa-suto, אז נוכל לקרוא לחברה fasutech. אפשר גם לנסות לראות איך זה באפריקנס: gou, אתם יודעים מה? נראה לי שעדיף להישאר עם היפנית…” אמרתי, תוך כדי ליטוף ראשו של ניצן שהמשיך לכרסם את החטיפים בשקט מופתי. אורית, שעד עתה לא אמרה מילה, אמרה “אני חושבת שלא כדאי ללכת לכיוון הזה, תרגום של מילים משפות אחרות זה כל כך המילניום שעבר. אנחנו צריכים לחשוב מחוץ לקופסא”.
דרור שראה שהעסק זה לא מתקדם כל כך טוב החליט לתת הנחיות מדויקות “אנחנו רוצים שם שיהיה מורכב ממילה אחת ולא יהיה ראשי תיבות למספר מילים. הוא צריך לא לפגוע או לצחוק על חשבונם של אחרים” אמר בעודו נועץ מבט זועף במיקי “ושיהיה מורכב ממילה אחת, אבל היא חייבת להיות מקורית, כדי להגדיל את הסיכוי שהdomain הזה יהיה פנוי”.
באותו רגע הבן שלי סיים את החטיפים, ואיתם גם נגמר השקט המופתי. הוא הצביע אל צלחת החטיפים שהייתה מליאה בביסלי ואמר שוב ושוב, רק למקרה שלא שמעתי את עשרים הפעמים הקודמות, את המילה ביסלי אבל בצורה קצת משובשת “ביסטיק, ביסטיק”. קצת לא היה לי נעים שהבן שלי מפריע לישיבה המאוד חשובה של החברה, אבל שמעתי את ארנון שואל “מה אמרת?”. ניצן, שעדיין לא קיבל את מבוקשו, המשיך בשלו “ביסטיק, ביסטיק , ביסטיק”, כדי להפסיק את זה, קירבתי אליו במהירות את הצלחת עם החטיפים שהוא ביקש. דרור וארנון הסתכלו זה על זה ודרור אמר “דורון, הבן שלך פשוט גאון!, כל הכבוד. טוב אז נראה לי שיש לנו פה הצעה מנצחת: ברוכים הבאים למשפחת ‘ביסטיק’. הגענו למיילסטון משמעותי בחיי החברה: מציאת השם. עכשיו נוכל לבצע את כל הפעולות שדחינו עד עכשיו: רישום ב’רשם החברות’, פתיחת חשבון בנק, מכוניות ליסינג, חלוקת משכורות, ואפילו יצירת שלט לדלת. אני רק רוצה להזכיר לכם שאנחנו עובדים ב stealth mode, לכן אל תגידו לאף אחד באיזה חברה אתם עובדים ומה אנחנו עושים. זאת ישיבה היסטורית, אז בואו נחגוג את המאורע הזה בארוחת צהריים של פיצה על חשבוננו. ארנון תזמין בבקשה פיצה לכולם”, דרור נפרד מאורית וכיבה את הטלפון.
למרות שרציתי לחזור הביתה ולטפל בבני החולה, נשארתי לארוחת הצהריים הראשונה של החברה (שגם זה מיילסטון בפני עצמו). ארנון, שספר שישה אנשים, הזמין פיצה משפחתית אחת שהייתה חתוכה לשישה משולשים. היא הגיעה תוך 10 דקות חמה וטעימה, כל אחד זכה למשולש פיצה אחד בלבד. אני לא יודע מה לגבי שאר האנשים שהיו בחדר, אבל לי משולש פיצה אחד לא הספיק, בנוסף לעובדה שחלקתי אותו עם בני. תוך כדי “הארוחה” דרור קיבל שיחת טלפון. אחרי שתי דקות, לאחר שכולם סיימו לאכול את משולש הפיצה שלהם התנצלתי שאני צריך לחזור הביתה כדי לטפל בבני ועמדתי לצאת החוצה, דרור קרא לי הצידה ואמר שהרגע הוא קיבל עדכון שמחר תבוא לראיון עבודה סטודנטית, ואני העובד היחיד שהוא סומך עליו מספיק כדי לראיין אותה ושאל אותי אם אני מסכים. מאוד החמיא לי לדעת שהמנכ”ל סומך עלי, אז אמרתי לו שאני אראיין אותה בשמחה. חזרתי לחדר המחשבים וארזתי את כל הציוד ויצאתי עם התיק ביד אחת וניצן ביד השני לכיוון תחנת האוטובוס. בדרך לתחנה, עצרתי בפיצוציה וקניתי לעצמי כריך ולבני עוד סוכרייה על מקל. כשעמדתי לצאת מהפיצוצייה פגשתי את דרור וארנון, שכנראה גם הם נשארו רעבים, אבל היו קצת נבוכים לפגוש אותי שם, דרור אמר “אני רוצה לסיים ארוחת צהריים טובה בסיגריה, אבל הן נגמרו לי. “, אני ידעתי שהוא לא מעשן. הוא התכופף אל בני, ליטף לו את השיער ואמר “תרגיש טוב חמוד”. ניצן היה מרוכז בסוכרייה ודרור פשוט לא עניין אותו וגם לא אף אחד אחר. משם הגענו לתחנת האוטובוס בדרכנו הביתה.
קיוויתי שהעובדה שעכשיו יש לחברה שם, תזרז את הגעת מכוניות הליסינג…
אני מצפה בקוצר רוח לפרק הבא
מפיץ את האתר לכל מכריי
מגניב, תודה.
גרמת לי לצחוק בפרק הזה – זה מיילסטון חשוב מאוד לסופר צעיר.
מחכה לפרק הבא!
תודה…
אני מנסה שהפרקים יהיו מצחיקים.
נפלתי על הבלוג במקרה וקראתי את כל הפרקים תוך 10 דקות. זה מעולה. אני מחכה כבר להמשך
אני באמת שמח לשמוע את זה!
אני אשמח לדעת איך הגעת לבלוג הזה, כדי לנסות להגדיל את החשיפה אליו.
נכנסת למועדפים, מחכה לפרק הבא… כל כמה זמן הוא יוצא?
איזה כיף לי
אין לי עוד חוקיות ולא צברתי קהל מעריצים, זה נע בין שלוש שבועות לשישה שבועות.
אבל בפרסום של כל פרק אני מציין מתי יתפרסם הפרק הבא.
כיף לקרוא
תודה. נעים לקבל פידבק
בעיקר כשהיוא חיובי …