ביום ראשון, הגעתי למשרד כרגיל בשעה 7:30, לאחר שקניתי את העיתון בפיצוציה. נכנסתי לחדר, סגרתי את הדלת וישבתי על הכסא שליד השולחן המאולתר, כך שהדלת הייתה מאחורי. כהרגלי, התחלתי לקרוא את העיתון ולאחר מכן למלא את התשבץ היומי ופתאום היה נדמה לי ששמעתי דפיקה קלה בדלת. לרגע חשבתי שסתם דמיינתי זאת שהרי אני לא מצפה לאף אחד, לכן המשכתי למלא את התשבץ. לאחר מספר שניות, שמעתי דפיקה קלה נוספת מכיוון הדלת. קמתי לפתוח את הדלת, ושם עמד אדם שמנמן ומזיע באמצע שנות ה40 שלו, לבוש בחולצת כפתורים לבנה מעומלנת, בעלת כיס קדמי ובו תחובים מספר עטים. “שלום” הוא אמר בביישנות, וגרד את הפדחת המקריחה והמבריקה שלו, “אני מיקי, העובד החדש”. ברגע זה נזכרתי שארנון באמת אמר לי בשיחה האחרונה שבתחילת שבוע הבא יצטרף אלינו עובד חדש. “היי, ברוך הבא לסטארטאפ” אמרתי לו. “נו, אתה מוכן לצאת לקניות?” הוא שאל. “איזה קניות? על מה אתה מדבר?” לא היה לי מושג מה אנו אמורים לקנות. “ארנון בקש ממני שהיום ניסע ביחד כדי לקנות את ציוד המחשבים והתקשורת, התקשרתי כבר לחמישה מקומות והשוויתי מחירים, נשאר רק ללכת, לשלם ולקחת את הציוד. מה הוא לא אמר לך את זה?” מיקי שאל בתמיהה. “לא שזכור לי” עניתי. “תגיד, יש לך מכונית? כי לי אין”. “כן, לפני מספר שנים קניתי טנדר דיזל, זאת הקניה הכי טובה שעשיתי בחיי, נראה לי שהטנדר נוסע רק על אדי דיזל ויש בו הרבה מקום, אני אומר לך זאת מניסיון של מספר מעברי דירה” הוא ענה. יצאנו ביחד ונסענו לחיפה לחנות המחשבים הכי זולה שהוא מצא. החנות הייתה ממוקמת בקצהו של השוק העירוני בחיפה והיא הייתה מחצית מחנות גדולה יותר, בחצי השני הייתה חנות בגדים. למרבה הפתעתי, ראיתי שמוצג שם לראווה מיטב ציוד המחשוב הביתי והארגוני שקיים היום, ברמה שלא הייתה מביישת גם חנויות מחשבים “רציניות” יותר הממוקמות בקניונים. קראנו למוכר והוא בא, הוריד את 3 הג’ינסים שהיו מונחים לו על הכתף ולקח את ההזמנה שלנו: ביקשנו 10 מחשבים שולחניים, 10 מסכים דקים בגודל 17 אינץ’ (גודל די סטנדרטי ואפילו די מינימאלי כיום), מקלדות, עכברים וקופסאות תקשורת. בקיצור, כל מה שחברת סטארטאפ שמכבדת את עצמה צריכה. המוכר הביא לנו את כל הציוד שביקשנו ואת החשבון, מיקי הוציא מכיסו כרטיס אשראי פלטינום ושילם בתשלום אחד עבור כל הסחורה. הסתכלתי בהערצה על כרטיס האשראי שלו, שכן לי יש בקושי כרטיס אשראי של סטודנט וגם זה, אחרי תחנונים רבים לסגנית מנהל הבנק. העמסנו ביחד את הציוד על הטנדר של מיקי חזרנו למשרד ושם פרקנו את כל הציוד.
הוצאנו את המחשבים מהקופסאות והתקנו עליהם את מערכות הפעלה. כלומר, אני התקנתי עליהם את מערכות ההפעלה ומיקי קרא עיתון ומדי פעם העיף מבט לעברי. הוא טען, שכמו כל מהנדסי התוכנה, הוא לא באמת יודע להתקין או לתקן מחשב, הוא מכיר רק את התיאוריה. לכן אני עשיתי זאת. כשסיימנו, שאלתי את מיקי “נו, מה עכשיו?” חשבתי שהוא ידע יותר טוב ממני מה צריך לעשות, שכן ארנון דיבר איתו ונתן לו משימה אחת לפחות. מיקי גרד את הפדחת שלו ואמר “קיוויתי שאתה תדע”. בדקתי מה השעה וראיתי שהגיעה כבר שעת ארוחת הצהריים. לקחתי את מיקי לפיצוציה וקנינו שם כריכים ושתייה וחזרנו למשרד ואכלנו ליד השולחן. במהלך הארוחה מיקי סיפר לי את ההיסטוריה המקצועית שלו שהייתה רצופה בכמעט הצלחות. כמעט הצלחות ולא ממש הצלחות, כי הוא עזב רגע לפני ההצלחה, הרבה חברות שאת שמן הכרתי מהעיתונות: מיראביליס, אלאדין, אם-סיסטמס, צ’ק פוינט, XIV ועוד מספר חברות שלא הכרתי. חלק מהן הוא עזב לאחר חילוקי דעות מקצועיים בינו לבין הפאונדרים, אחרות הוא עזב כי הוא פשוט איבד עניין, אחת מהן הוא עזב כי תפסו אותו מתחיל עם הבת של המשקיע ובאחרת הוא פשוט לא התחבר לאנשים. בין העבודות בחברות הללו, הוא עבד כפרילאנסר. ממש לאחרונה הוא עזב סטארטאפ שעסק בתקשורת סלולארית וגם אותו הוא עזב לאחר מספר חודשים. הוא אמר שהוא מקווה שהפעם זה יהיה אחרת, אבל רגע אחרי שהוא אמר זאת, הוא גיחך ואמר “אבל הסטטיסטיקה מראה אחרת”.
אחרי ארוחת הצהריים והשיחה הארוכה, פשוט לא היה לנו מה לעשות. כבר קראנו את העיתון ולא הייתה לנו משימה כלשהיא. אני ניסיתי להתקשר לארנון ומיקי ניסה להתקשר לדרור אבל אף אחד לא ענה. מיקי הלך לטנדר שלו והביא את ערכת המילואים: ציוד לקפה ושש-בש. את כל אחר הצהריים העברנו במשחקי שש-בש על השולחן המאולתר. כמה דקות לפני שש סידרנו את החדר, נעלנו אותו (איזה מזל שיש לנו מפתחות!) ומיקי הסיע אותי לתחנת האוטובוס.
למחרת, לפי הנוהל הקבוע, הגעתי למשרד ב7:30. מיקי הצטרף אלי ב9:30 כי “רק בשעה הזו מהנדסי תוכנה אמיתיים מגיעים לעבודה”. הכנו קפה, קראנו את העיתון ואח”כ התחלנו לשחק שש-בש. באמצע משחק מותח במיוחד הייתה לנו הפתעה: דרור וארנון באו לבקר אותנו ולראות את ההתקדמות שלנו. ניתן היה לראות על הפרצוף שלהם שהם לא מרוצים מזה שתפסו אותנו האמצע המשחק. דרור עשה סיבוב בחדר והתיישבנו ארבעתנו למה שעמדה לדעתי להיות שיחת נזיפה.
דרור לקח אתנחתא קלה והתחיל לנאום “אני יודע שיש לכם הרבה שאלות, ועל חלק מהן אני אוכל לענות עכשיו ועל חלק לא אבל אני רוצה שתדעו שאני מאוד מרוצה מההישגים שלנו עד כה. הגענו למיילסטון (milestone) הראשון שלנו כחברה: יש לנו עובדים, ציוד מחשוב ואפילו שולחן”, אמר תוך כדי כך שהוא דופק על השולחן המאולתר, שהביע מחאה רמה על זה שדופקים עליו בצורת חריקות רמות, אבל הוא המשיך לעמוד בכבוד בלי להתפרק. והוא המשיך “זה המיילסטון הראשון שעברנו, אבל אני בטוח שהוא לא יהיה המיילסטון הכי גדול שנעבור בזמן הקרוב. בשבועות האחרונים, אני ארנון ואורית, היינו כל הזמן בפגישות ארוכות עם המשקיעים שלנו ורק שתדעו שהם מאוד אופטימיים כי יש לנו טכנולוגיה מנצחת שאין לאף חברה אחרת בעולם. היינו גם בפגישה עם מספר לקוחות פוטנציאליים והם פשוט מתחננים להתחיל לעבוד עם הציוד שלנו. אני מצטער, אבל בגלל כל הפגישות האלה, אנו לא היינו, וכנראה גם לא נהיה זמינים יותר מדי. תכנון המשרד שלנו עם הארכיטקט הסתיים ומחרתיים נתחיל את הבנייה שלו בקומה העליונה של הבניין הזה. אני רוצה רק להגיד לכם כל הכבוד על היוזמה שהפגנתם עם השולחן והמחשבים, אבל זה פשוט לא לעניין לפתוח כאן את לוח המשחק ולשחק שש-בש”. דרור הסתכל עלי, טפח לי על השכם ואמר בטון מעט שונה “מחר הראל, החבר שלך, יצטרף אלינו. ועוד דבר, מחרתיים ב9:00 בדיוק, תהיה ישיבת החברה הראשונה, הנוכחות חובה לכולם”. דרור סיים את נאומו ואמר “שאלות?”. “כן, מה זה מיילסטון?” שאלתי. “מיילסטון זאת אבן שנמצאת לצד הדרך שאומרת איפה אתה וכמה מרחק עברת ובהייטק אנו משתמשים במילה הזו כדי להגיד שהגענו לציון דרך משמעותי”. ארנון הסביר לי. “גם אני רוצה לדעת משהו, מה שם החברה?” מיקי שאל. דרור ענה “שכרנו את חברת המיתוג הגדולה בישראל כדי לדון עימם על הסוגיה הזו, יש הרבה אפשרויות שעומדות על הפרק, אבל כרגע אין לחברה שם. יש למישהו עוד שאלות?” הוא שאל והסתכל עלי ועל מיקי שהנהן בראשו לשלילה והמשיך “אתן יודעים, חשבתי על זה קצת, ולדעתי הציוד שקניתם הוא יותר מדי מושך את העיניים: הוא חדש מדי וגם מסכי המחשב הם גדולים וחדשים מדי. אל תשכחו שאנחנו נמצאים באמצע מפעל טקסטיל ואנחנו לא רוצים למשוך את תשומת לב של אף אחד. בבקשה תטפלו בזה בהקדם האפשרי”. מיקי ואני הסתכלנו אחד על השני בתמיהה. חשבתי לעצמי: זה ציוד חדש, ולכן הוא נראה חדש. מה הוא רוצה, שנלכלכך אותו? רגע זה לא רעיון כזה גרוע…
לאחר הישיבה, נסענו לחנות המחשבים כדי להחליף את המסכים למסכים קטנים יותר (14 אינץ’) ובחנו אפילו את האפשרות להחליף אותם למסכים מהדור הישן יותר, אלה עם השפורפרות, אבל לא היו לו אותם במלאי וזמן האספקה שלהם היה חצי שנה, כי צריך לייבא מאפריקה, לכן הסתפקנו במה שהיה לו. חזרנו עם המסכים למשרד, אספנו קצת אדמה מהחניה, הרטבנו אותה ואת הבוץ מרחנו על המחשבים והמסכים, כדי שהם לא יראו כל כך חדשים. התלבטנו למה דרור התכוון בקשר לשש-בש, כי הוא אמר שמפריע לו שנפתח את הלוח ונשחק שש-בש במשרד, לכן הוצאנו שני מחשבים ואת הציוד שלהם וחיברנו אותם זה לזה ושיחקנו שש-בש דרך הרשת, שאלתי את מיקי אם גם זה מיילסטון והוא אמר לי שכן.
למחרת בבוקר הראל הצטרף אלינו למשרד. עוד מהלימודים זכרתי שהוא תמיד היה לבוש בבגדים אופנתיים, ממיטב בגדי המעצבים של שנקין. גם הוא הקריח ותמיד גילח את שערו. את מראהו הסטייליסטי סיים זקן צרפתי מסודר ועגיל (שמדי יום החליף את האוזן שבה הוא נמצא). הוא שאל אותנו “נו, מה יש לעשות?” אז מיד הכנו גם לו עמדת מחשב עם כל הציוד הנחוץ והוא הצטרף אלינו לטורניר השש-בש.
עכשיו כשיש לחברה משרד, ציוד מחשוב, עובדים ומנהלים עם חזון, אני בטוח שאנחנו בדרך להצלחה גדולה.
הערה מהסופר:
שלום לכולם, אני מנסה להבין כמה קוראים יש לפוסט הזה ולדעת מה דעתכם על הסיפור או סגנון הכתיבה. אנא השאירו לי הערה מה דעתכם על הפרקים עד כה.
בתודה מראש
דותן
ענק!!!
אמיתי ביותר,
הרגת אותי עם הקמצנות של המנכ”ל, עכשיו עזבתי סטארטאפ וזה ממש ממש ככה!
אני מקווה שלא תפסיק
סיפור נחמד, קצת מוגזם אבל נחמד.
תודה. המטרה שלי הייתה להקצין קצת מצבים טיפוסיים….
קיבלתי הצעות עבודה מסטארטאפים זה בערך המצב (ההתחלתי כמובן) בכולם ?
כן ולא.
חלק מהם יותר מסודרים, חלק פחות.
חלק אפילו מבקשים שתביא מחשב מהבית…
בכל מקרה זה ההוואי פחות או יותר.
הרבה טקסט, מעט תוכן שדי חוזר על עצמו
אני לא למדתי ספרות ואני מנסה את מזלי בפעם הראשונה.
אני אשמח לקבל הערות בונות מה כדאי לשנות כדי שהטקסט יהיה יותר מעניין או מהנה…
בכל מקרה, אני מקווה שתהנה יותר מהפרקים הבאים.
זה מתחיל להשמע כמו סיפור עוקץ , מקווה שבסופו של דבר , יתממש החזון במישרה .
משהו טוב יקרה בסוף…
השאלה היא למי